אחי הוא אופנוען ותיק. במשך שנים הוא רכב על אופנועים מסוגים שונים, בגדלים שונים, ועד לא מזמן עוד היה לו KTM כביש גדול. אבל בעקבות פציעת עבודה, שגרמה לו למוגבלות וגם אילצה אותו לצאת לחופשת מחלה ממושכת, הוא נאלץ לשנות כיוון. האופנוע נמכר, ובמקומו הגיע רכב שטח מסוג סוזוקי ג’ימני.
מבחינתי, זו הייתה גם התחלה של משהו חדש בינינו.
מאז התחלנו לטייל יחד. לפעמים רק שנינו, ולפעמים עם קבוצה, אבל האמת היא שהטיולים שאנחנו הכי נהנים מהם הם דווקא אלה של שנינו לבד. יש משהו פשוט ואמיתי בזמן הזה יחד. לא רק הנהיגה, אלא כל מה שמסביב: להתגבר על מכשולים בשטח, לבחור את הדרך, לעצור מול תצפית עוצרת נשימה, לפתוח משהו קטן לאכול, ולקנח בכוס קפה מהביל שמתבשל על האש ממש באותו רגע – תחום שבו אחי, בלי ספק, הוא המומחה.
יש טיולים קצרים, קרובים לבית, כאלה שלא דורשים יותר מכמה שעות. ויש טיולים ארוכים יותר, רחוקים יותר, כאלה שכבר מרגישים כמו יציאה קטנה מהשגרה. אבל לא באמת משנה המרחק. מה שעושה את ההבדל הוא החוויה המשותפת.
השטח, עם כל האתגרים שבו, מייצר חיבור מסוג אחר. יש בו משהו שמחדד את תחושת הביחד. אולי זה הצורך לעזור אחד לשני, אולי זו ההתמודדות עם הדרך, ואולי זו פשוט העובדה שבחוץ, בין האבנים, השבילים והנוף הפתוח, הרבה יותר קל להיות נוכחים באמת.
גם תוך כדי הנסיעה אנחנו לא לבד. מכשירי הקשר מלווים אותנו לאורך הדרך, וכך גם כשכל אחד בתוך הרכב שלו, עדיין יש שיחה, צחוק, הערות על הדרך, ולפעמים סתם שתיקה נוחה שמרגישה בדיוק במקום.
בסופו של דבר, הטיולים האלה הם הרבה יותר מטיולי שטח. הם זמן איכות אמיתי. זמן של אחים. זמן של נוף, קפה, דרך, ואתגרים קטנים שמתחברים לזיכרונות גדולים.