שבועיים וחצי שאנחנו במלחמה עם איראן. אבל אצלי הסיפור התחיל דווקא יום לפני.
ביום שישי, כשהחדשות כבר רמזו שמשהו עומד לקרות, הטלפונים התחילו להגיע. אחד אחרי השני הודיעו הילדים שהם באים אלינו. לא כי תכננו מפגש משפחתי, אלא כי בדירות שלהם אין ממ"ד והם רצו להרגיש יותר בטוחים.
ופתאום, בלי תכנון, הבית התמלא.
זה לא קרה הרבה זמן – שכולם יחד.
למחרת, בשבת בבוקר, המלחמה באמת פרצה. וכמו אצל הרבה משפחות בארץ, מצאנו את עצמנו בממ"ד. אבל הממ"ד שלנו היה מלא חיים. אנחנו, הילדים, הכלה, הנכד, ושתי כלבות:
לונה שלנו ולופה – הכלבה של הבן האמצעי, החברה הכי טובה שלה.
הרגשות היו מעורבים. מצד אחד פחד ודאגה (הבת דואגת לחבר שלה בקבע, הבן והחתן של אחי גויסו למילואים). החדשות לא מפסיקות לזרום, וכל אזעקה מזכירה לנו למה אנחנו כאן.
ומצד שני, יש גם משהו אחר. הבית שוב מלא ילדים. יש צחוק במטבח, קפה שנשפך על השיש, שיחות שנמשכות עד מאוחר.
והנכד. הוא מביא איתו אור אמיתי. שובב, סקרן, לא מפסיק לזוז. כולם משחקים איתו, משתובבים איתו, וכל כמה דקות מישהו אחר מרים אותו על הידיים.
ובתוך כל חוסר הוודאות הזה, נוצר משהו שלא תכננו – זמן משפחתי.
היכולת לעזור לילדים. להקל עליהם קצת. להיות יחד. אני כמעט ולא רוצה שהמלחמה תיגמר.
ברור שאני רוצה שקט וביטחון לכולנו. אבל יש בי גם רצון קטן שהבית ימשיך להיות מלא ככה. כי בדרך כלל החיים חזקים יותר מהמפגשים. הילדים חוזרים לשגרה שלהם.
הנכד חוזר הביתה. והבית שוב נהיה קצת יותר שקט.
ועכשיו, דווקא בגלל המלחמה, קיבלנו משהו שלא היה לנו הרבה זמן.
כולנו יחד.
