השבועות של המלחמה עם איראן הם שבועות לא פשוטים. אזעקות, נפילות, פצועים ואפילו הרוגים. מעבר לכל אלה, יש גם את החרדה השקטה – הדאגה הבלתי פוסקת לילדים ולבני המשפחה שלא נמצאים לידך ברגע האמת.
בתוך המציאות הזו, הבן השני שלי – נשוי ואב לילד, שגר בגבעתיים – החליט להגיע אלינו עם המשפחה.
לא מתוך נוחות, אלא מתוך שיקול מאוד פרקטי. אצלנו יש ממ״ד בבית, ולא צריך לרוץ עם תינוק למקלט באמצע הלילה. אנחנו גם לא גרים במרכז, ולכן יש הרבה פחות אזעקות, וכמעט שלא חווים ירי ישיר.
זה לא מבטל את הפחד – אבל זה בהחלט מוריד את העומס.
כבר כתבתי בעבר איך המלחמה החזירה את הילדים הביתה. אבל הפעם יש הבדל גדול. הנכד.
העובדה שהוא איתנו 24/7 הכניסה לחיים שלנו אור אחר. אור חזק, חי, כזה שממלא את הבית.
יש בזה גם צד פרקטי – היכולת לעזור, להקל קצת מהעומס, להיות שם עבורם. אבל מעבר לזה, יש את הרגעים הקטנים. הרגעים הפשוטים.
הזמן שאני מבלה איתו – וכל רגע כזה מרגיש כמו משהו שצריך לשמור. כמו זיכרון בהתהוות.
הילד הזה שובב לא קטן. וכשהוא ער – הוא פשוט לא נגמר. אין כפתור כיבוי.
אבל אני נהנה מכל רגע במחיצתו.
סבא שלי היה אומר: "ילדים הם הריבית של החיים, ונכדים הם ריבית דריבית." רק עכשיו אני באמת מבין למה הוא התכוון.
בתוך כל הרעש, הפחד והאי־ודאות – הבית שלנו התמלא שוב. לא רק באנשים, אלא באור, בצחוק, ובשמחה.
ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי להחזיק מעמד.