לפני שנה הבן הגדול שלי חזר לארץ מאיטליה, אחרי שמונה שנים שבהן למד רפואה, ובשנתיים האחרונות גם עבד כרופא.
זו לא הייתה החלטה פשוטה. האמת? גם היום אני לא בטוח שהיא פשוטה.
ניהלנו לא מעט שיחות סביב ההתלבטות שלו אם לחזור. מצד אחד – החיים שם: קריירה שהתחילה להתבסס, שגרה מוכרת, סוג של יציבות. מצד שני – המרחק מהמשפחה, התחושה של להיות קצת לבד, והמציאות שהלכה והשתנתה כאן בארץ.
אני עצמי הייתי, ואני עדיין, אמביוולנטי. המצב הביטחוני, המלחמה המתמשכת, האקלים הפוליטי, יוקר המחיה – לא בדיוק גורמים שגורמים לך להגיד “ברור שחוזרים”.
אבל החיים, כמו תמיד, מורכבים יותר מרשימת יתרונות וחסרונות.
חלק משמעותי מההחלטה שלו לחזור הגיע בעקבות פרידה מבת הזוג שלו, אחרי שש שנים יחד. זה לא המקום להיכנס לפרטים, אבל זה ללא ספק היה צומת. כשמוסיפים לזה את הקושי להגיע לארץ בתקופת המלחמה – טיסות יקרות, מורכבות, מתישות – ואת העובדה שרוב החברים מהלימודים כבר חזרו לישראל, התמונה התחילה להשתנות.
ועדיין, היו חששות. איך ייקלט מחדש? איך יסתדר עם הבירוקרטיה? משרד הבריאות לא בדיוק ידוע ביכולת שלו להקל על תהליכים כאלה.
אבל לפעמים המציאות מפתיעה לטובה.
הוא חזר – והתחבר מחדש. לחברים הישנים, ולחדשים שנוספו כמעט באופן טבעי. יש אנשים כאלה, שנכנסים למקום ומצליחים לייצר סביבם חיבור. והוא כזה.
הוא התחיל סטאז’, וכבר ביוני הקרוב יסיים ויהיה רופא גם בישראל. עוד שלב בדרך, עוד התחלה.
עדיין יש התלבטות לגבי תחום ההתמחות, אבל אני סומך עליו שיבחר נכון. לא רק כי הוא חכם – אלא כי יש לו מצפן פנימי טוב.
מעבר לכל זה, הוא סוג של עוגן במשפחה שלנו. הוא מחבר בין כולם, מאזן, מרגיע. וכשהוא במקום טוב – גם אנחנו.
בסופו של דבר, כל מה שאני באמת רוצה בשבילו הוא די פשוט:
שיהיה מאושר.
שימצא אהבה טובה.
שיישאר מי שהוא.
קצת כמו פיטר פן – אבל מהסוג שמצליח גם לגדול, בלי לאבד את הקסם.