המלחמה הזו כבר נמשכת יותר מדי זמן. וביחד עם התקופה שלפני – כשהג'יפ לא היה תקין – יצא שבערך חצי שנה לא נסענו בשטח.
לרדת לדרום, עם אזעקות בדרך, הרגיש לי לא נכון. אז אחי ואני החלטנו לא לוותר לגמרי – רק לשנות כיוון.
יצאנו לגיחה קצרה, קרובה לבית, לאזור יער, למתיחת קפיצים קלה. שניים–שלושה מעלות, בלי להשתגע, רק להזכיר לעצמנו איך זה מרגיש. נסענו בשישי בצהריים. וזה היה שווה כל רגע.
יש משהו בשטח שמנקה רעש. פתאום הכל נהיה פשוט יותר – הדרך, האוויר, השקט שבין משפט למשפט בקשר. לכמה שעות, המציאות נשארה מאחור. ובמקומה הגיע קצת שקט. קצת נשימה.
וזה הספיק כדי למלא מצברים ולחזור להתמודד עם המציאות ההזויה שבה אנחנו חיים.