פעם כל טכנולוגיה חדשה הייתה עושה לי דופק. הייתה שם התרגשות אמיתית – ללמוד משהו חדש, לפתור בעיות, להבין איך דברים עובדים מתחת למכסה המנוע.
זה היה מרדף. אבל מרדף טוב. כזה שנותן תחושת התקדמות, סיפוק, אפילו סוג של משמעות. להישאר מעודכן, לנסות עוד ספריה, עוד כלי, עוד גישה – זה לא הרגיש כמו חובה. זה הרגיש כמו חלק מהעניין.
היום זה מרגיש אחרת. אני קורא על עוד טכנולוגיה, עוד כלי, עוד “מהפכה” – וזה כבר לא עושה לי את זה. במקום סקרנות, אני מרגיש רעש. רעש שקשה לעקוב אחריו, ועוד יותר קשה להתלהב ממנו.
יש גם תחושה של עייפות. אולי אפילו קצת נחיתות מול הדור הצעיר – כזה שגדל לתוך העולם הזה, ושעם הכלים שיש היום, ובמיוחד עם ה-AI, מגיע לתוצאות מרשימות מאוד, ובזמן קצר בהרבה ממה שלקח לי.
איפשהו בדרך נזכרתי באמרה ששמעתי פעם:
“אם משהו הומצא אחרי שנולדת – זו טכנולוגיה. אם נולדת לתוך זה – זה פשוט העולם.”
ופתאום זה התחבר לי. אולי חלק מהתחושה שלי לא נובע רק מעייפות או שחיקה, אלא מזה שאני מסתכל על דברים כעל “טכנולוגיה”, בעוד שהדור הצעיר פשוט חי אותם.
בשבילי זה משהו שצריך ללמוד, להבין, להדביק פערים. בשבילם זה פשוט שם. טבעי.
אני לא באמת יודע לשים את האצבע על הסיבה. יכול להיות שזו שחיקה. יכול להיות שזו פשוט עייפות. ואולי זו בכלל בגרות ושינוי סדרי עדיפויות.
בשנה האחרונה אני גם לא עובד. והמרחק הזה מהמרדף היומיומי עשה משהו. הוא פינה מקום לדברים אחרים – למשפחה, לטיולים, לזמן שהוא קצת יותר שלי.
ובתוך כל זה, משהו השתנה גם ביחס שלי לטכנולוגיה.
אני עדיין אוהב טכנולוגיה. אני עדיין נהנה להבין, לבנות, לפתור. אבל היום אני מבין שהיא כבר לא המרכז. היא כבר לא המטרה.
היא כלי.
ואולי, סוף סוף – זה שם אותה במקום הנכון.