בוקר שבת. אזעקה בשש בבוקר. נכנסים לממ״ד, עוד חצי ישנים.
הנכד מתעורר מיד – עובר מאפס למאה בשנייה. מחייך, זוחל מאחד לשני, כאילו הכול משחק. מבחינתו פשוט קמנו מוקדם. ואולי יש בזה משהו.
כמה מהר אנחנו לומדים לקרוא למציאות בשם, וכמה מהר היא הופכת למשהו אחר.
״ילדים לא יודעים שיש סיבה לפחד – עד שאנחנו מלמדים אותם״
אז כבר קמנו. מתלבשים. משחקים איתו קצת. יוצאים איתו ועם הכלבות לטיול בוקר.
אשתי לא נותנת למצב לעצור אותה – לפחות לא כשזה נוגע אליה (כמובן שהיא חרדה לכל השאר). היא רוצה לים. ללכת, לנשום.
בשבילה זה לא מותרות – זה צורך.
אני פחות מתלהב. ים בלי מרחב מוגן זה לא המקום הכי מרגיע בתקופה כזו. אבל רציתי להיות איתה.
אז אנחנו נוסעים.
יושב בבית קפה בחוף כושי במכמורת. מולי הים.
רעש הגלים.
רוח נעימה.
לרגע, הכול נראה כמעט נורמלי. פסטורלי.
וזה רגע מוזר. איך אפשר לשבת מול ים רגוע, כשבמרחק לא גדול מכאן המציאות כל כך אחרת? אולי אנחנו פשוט חיים בין שני מצבים. בין שגרה לחירום. בין שקט לרעש. ומנסים איכשהו להחזיק את שניהם יחד.
אבל זה לא באמת מחזיק לאורך זמן. אתמול נהרג אדם בהתקפה על תל אביב. הבן שלי היה בתורנות במיון – טיפל בפצועים.
וזה מחזיר הכול בבת אחת. לא משאיר מקום לאשליות. זמנים מטורפים.
יש רגעים של ים ושקט, אבל הם תמיד שבירים.
שייגמר כבר. אין לנו כוח לזה יותר.