אני מסתכל על הילדים שלי וחושב – איך הם אמורים להסתדר ככה? הם רוצים לגור במרכז. להיות קרובים לחברים, לעבודה, לחיים עצמם. זה טבעי. גם אנחנו, בגיל שלהם, רצינו להיות קרובים לאקשן. אבל אז זה הרגיש כמו בחירה. היום זה מרגיש כמו מחיר.
מחירי השכירות בגוש דן הפכו את הבחירה הזאת למשהו כמעט בלתי אפשרי בלי לשלם עליה כמעט בכל תחום אחר. הם עובדים קשה, באמת עובדים קשה – אבל בסוף החודש, אחרי שכר דירה, חשבונות והוצאות בסיסיות, לא נשאר הרבה. לא לחסוך, לא לבנות משהו קדימה, לפעמים אפילו לא לפנק את עצמם בדברים הקטנים שעושים קצת טוב.
וזה החלק שמתסכל באמת – לא העבודה הקשה, אלא התחושה שאין התקדמות. כמו לרוץ על הליכון. מתאמץ, מזיע, אבל נשאר במקום.
וכאן נכנסת גם הזווית שלנו, כהורים. תמיד חשבתי שנוכל לעזור להם להתחיל את החיים קצת יותר בקלות. לא הכול, לא במקומם, אבל כן להיות שם כרשת ביטחון. לתת דחיפה קטנה, אולי אפילו משמעותית. אבל המציאות השתנתה.
הפסקת העבודה שלי לא הייתה החלטה מתוכננת. היא נכפתה עלי. ועם כל הניסיון למצוא בה גם צדדים טובים, המשמעות הכלכלית שלה ברורה מאוד. במקביל, המצב בצפון הפך את ההכנסה משכירות של הדירה בקריית שמונה למשהו לא בטוח בכלל. מה שפעם היה נראה כמו נכס שמייצר יציבות – הפך להיות סימן שאלה. ופתאום אני מבין שגם אנחנו, ההורים, כבר לא עומדים באותו מקום שחשבנו שנהיה בו.
“לא תמיד אפשר לעזור בכסף – אבל הרצון להיות שם נשאר.”
ולצד זה, יש גם את הרצון הפשוט להיות קרובים. רצינו שהם יהיו לידנו. בעיקר הבן האמצעי, אשתו והנכד. לא כדי “לעזור” בכסף, אלא כדי להיות שם – להקל איפה שאפשר, לשמור קצת על הנכד, לתת להם רגע לנשום. זה סוג אחר של תמיכה, לא פחות חשוב. אבל גם זה, מתנגש עם המציאות. כי כדי להיות קרובים – צריך לשלם את המחיר של המרכז. וזה מחיר כבד.
וככה נוצר מצב מוזר – שני דורות שנלחצים מאותו כיוון, אבל כל אחד מהצד שלו. הם – מההתחלה, מנסים להיכנס לחיים שלא נותנים להם באמת להיכנס. ואנחנו – מהאמצע, מנסים לשמור על מה שכבר בנינו, בלי לדעת עד כמה זה יציב. ובאמצע יש את הרצון הפשוט הזה – לראות את הילדים שלך “מסודרים”. לא עשירים, לא מושלמים, פשוט יציבים. רגועים. עם תחושת ביטחון.
פעם זה הרגיש מובן מאליו. היום זה כבר לא. ואולי זה הדבר שהכי השתנה – לא רק המחירים, אלא התחושה שהקרקע פחות יציבה לכולם. גם להם. וגם לנו.