לפעמים פוסט הוא לא רק פוסט. לפעמים הוא פשוט דרך לאוורר מחשבות, לשחרר לחץ, ולתת מקום לתחושה שיושבת בפנים.
הפוסט הזה נכתב אמנם בעקבות משהו שקרה עם הבת שלי, אבל הוא בעצם לא רק עליה. הוא גם על אחרים, ואולי בכלל על היחסים המורכבים בין הורים לילדים.
אני יודע שאני לא מחדש כאן שום דבר. סביר מאוד שגם חלק מההורים שלנו הרגישו את זה לפעמים. כשילד צריך משהו מאיתנו – אנחנו נצא מגדרנו. נעזוב עיסוקים, נדחה דברים, נתגמש, נשתדל, נמצא פתרון. כי ככה אנחנו. כי אלה הילדים שלנו.
אבל לא פעם, כשאנחנו מבקשים מהם משהו קטן בחזרה, פתאום מתחילים ההסברים: זה לא נוח, אין זמן, כבר קבעו משהו אחר, למה דווקא עכשיו, ולמה בכלל ביקשנו.
תירוצים, כעס, התגוננות – לא חסר.
ובכל זאת, חשוב לי להגיד – בסך הכל הם ילדים טובים, ואנחנו גאים בהם ובמי שהם. אולי בגלל זה זה לפעמים גם נוגע יותר עמוק.
בדרך כלל אני לא ממהר לכתוב על דברים כאלה. אבל הבלוג הזה הוא גם המקום שלי לפרוק, לחשוב בקול רם, ולפעמים פשוט לנשום דרך המילים.
הפעם זה כאב לי במיוחד. לא רק שלבת שלי לא היה “מתאים” להקפיץ אותי עם האוטו (שלי אגב), אלא שהיא גם כעסה עליי וצעקה עליי שבכלל העזתי לבקש. וזה כבר הרגיש כמו עלבון כפול: גם סירוב, גם כעס.
יש משפט ישן שאומר:
“זוג הורים אחד יכול לגדל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לתמוך בזוג הורים אחד.”
אולי האמרה קצת מכלילה, אולי קצת קשה, אבל ברגעים כאלה קשה שלא לחשוב כמה יש בה אמת.
אולי זה חלק מהחיים. אולי זה פער הדורות. ואולי פשוט, עם השנים, ילדים שוכחים שלהורים שלהם יש לא רק תפקיד – אלא גם לב.