אני מבשל מדי פעם, וכשאני כבר נכנס למטבח, זה כמעט אף פעם לא עם מתכון פתוח ליד. אני אוהב לבשל בצורה יותר חופשית – רעיון כללי, כמה חומרי גלם טובים, ומשם להתקדם לפי הריח, הצבע והטעם.
היום יצא לי להכין ראגו לפסטה בולונז, כזה שנבנה תוך כדי תנועה. לא משהו מתוחכם מדי, לא מנה של מסעדת שף, אלא בדיוק מה שאני אוהב – תבשיל ביתי, עשיר, כזה שמתבשל לאט וממלא את הבית בריח שעושה חשק כבר לפתוח צלחת.
בדיעבד, אלה פחות או יותר היו החומרים:
חצי קילו בשר טחון, בצל קצוץ, שלוש שיני שום כתושות, שני גזרים וקישוא מגורדים, פטרוזיליה, מלח, פלפל, פפריקה מתוקה, כף סילאן, שמן זית ופחית עגבניות מרוסקות.
התחלתי מקירמול של הבצל בשמן זית. אחר כך הוספתי את השום רק לזמן קצר, שייפתח אבל לא יישרף. משם נכנסו הגזר והקישוא, שהתבשלו עד שהתרככו. בשלב הזה הוצאתי אותם רגע הצידה. העליתי את החום, והכנסתי את הבשר הטחון כדי שיתבשל כמו שצריך ויתפורר בלי גושים.
אחרי שהבשר היה מוכן, החזרתי את הירקות פנימה, הוספתי את העגבניות המרוסקות, קצת מים, ותיבלתי לפי הטעם. מעל הכול פיזרתי בנדיבות פטרוזיליה קצוצה, בלי לערבב, סגרתי את המכסה ונתתי לכל הסיפור הזה להתבשל על אש נמוכה בערך חמישים דקות.
זה כל הסיפור. בלי חוקים נוקשים, בלי כמויות קדושות, ובלי יותר מדי טקס. רק לבשל, לטעום, לתקן, ולתת לזמן לעשות את שלו.
אולי זה בעצם מה שאני הכי אוהב בבישול – המקום הזה שבו לא חייבים לדייק לפי שורות כתובות מראש. אפשר פשוט לזרום, להמציא תוך כדי, ולגלות שבסוף יצא משהו ממש טוב.